הבדלים בין ליתיום-יון וסוללות עופרת-

טעינת ליתיום- משתמשת בשלב קבוע של זרם קבוע (CC) עד שמתח התא מגיע ל-4.2V, ואחריו שלב מתח קבוע (CV) שבו המתח נשמר והזרם מנוטר. הטעינה מסתיימת כאשר הזרם יורד מתחת לסף שצוין. בשל רגישותן לטעינת יתר, סוללות ליתיום-יון דורשות מעגלי הגנה מתוחכמים. עבור תא בודד עם 3.6V נומינלי, מתח הטעינה המרבי הוא 4.2V, עם סובלנות טיפוסית של פחות או שווה ל-±1%.

טעינת זרם קבוע (CC): זרם קבוע (למשל, 0.2C, כאשר C הוא דירוג הקיבולת של הסוללה) מופעל, מה שגורם למתח לעלות בהדרגה. שלב זה נמשך עד שהמתח מתקרב למתח הטעינה השיא (למשל, 4.2V).

טעינת מתח קבוע (CV): המתח נשמר קבוע ברמת השיא, בעוד שהזרם יורד בהתמדה ככל שהסוללה רוויה. הטעינה הושלמה כאשר הזרם יורד לרמת חיתוך מוגדרת מראש (למשל, 0.01C). זמן הטעינה הכולל של CC+CV בדרך כלל לא יעלה על שמונה שעות.

פעל תמיד לפי זמן והליך הטעינה הסטנדרטיים, כולל המחזורים הראשוניים.

התחל טעינה מיידית עם קבלת אזהרת -סוללה חלשה.

אין צורך ב"הפעלה" מיוחדת. סוללות ליתיום- מופעלות בשימוש רגיל. המיתוס הנפוץ של "טעינות ראשוניות באורך 12 שעות" אינו יעיל.

זרם הטעינה האידיאלי עבור סוללות-עופרת הוא דופק. שיטה פשוטה ויעילה-כרוכה בשימוש ב-DC פועם לא מסונן, המתוקן ישירות מרשת AC (50/60 הרץ). בהתחשב בקצב הפריקה העצמית-הגבוה יחסית, נעשה שימוש לעתים קרובות בטעינת מתח קבוע, במיוחד בתדר קו.

טעינת דופק: פשוט וחסכוני. מאפשר זרמים גבוהים וטעינה מהירה, אך הזרם משתנה עם שינויים במתח הקו.

טעינת זרם קבוע (CC): משתמש בזרם נמוך כדי למנוע עליית טמפרטורה מוגזמת ואובדן אלקטרוליטים, וכתוצאה מכך זמני טעינה ארוכים. דורש מעגלי הגנה מפני טעינת יתר כדי למנוע נזק מטעינה ממושכת.

טעינת מתח קבוע (CV): שיטה בטוחה כאשר המתח מוגדר מתחת לגבול העליון (למשל, עבור סוללת 12V). הוא מאפשר טעינה ממושכת ללא סיכון משמעותי ותומך בתחזוקת ציפה.

שימוש במטען ליתיום-לסוללות NiMH/NiCd יגרום לטעינה נמוכה ולזמן ריצה מופחת. שימוש במטען NiMH/NiCd לסוללות ליתיום- יגרום לטעינת יתר מסוכנת ולפגיעה קשה בתוחלת החיים. למטעני חומצה-עופרת יש בדרך כלל מתח פלט גבוה יותר מדרישות יון-ליתיום. בעוד שסוללות ליתיום-יון בנו-הגנה מפני טעינת יתר, אם ה-BMS הזה נכשל, שימוש במטען חומצה-עופרת עלול לגרום להתנפחות הסוללה, לעיוות ולסכנות בטיחותיות חמורות.